יום העצמאות - הרהורי כפירה 

הרהורים על יום העצמאות

לא מכבר חגגנו את יום העצמאות ה-60 למדינת ישראל, וכמו כל שנה רבים וטובים מטרידים את מנוחתם בפעם המי יודע כמה בשאלה - היכן השנה עושים את המנגל? ומה נזרוק על האש?
אני, וזאת בניגוד לרצוני. מעלה מחשבות כפירה - האם באמת יש לנו על מה לחגוג? האם הצלחנו לבנות ארץ מוצלחת כל כך, כזו שתשמש "אור לגויים" כפי שהבטחנו?
נכון, נראה כי חשבון נפש מתאים ליום הכיפורים ולא ליום העצמאות, ובמיוחד לא לפני שתלינו את דגל המדינה, הדלקנו את המנגל ונגסנו באנטרקוט. שהרי, המדינה והעם היושב בתוכה עוברים ימים קשים ומשברים רבים ואם לא נחגוג ונשמח ביום שמח זה אז מתי?
הטעון נכון, כולנו עייפים מהצרות הפוקדות אותנו בצרורות: הפיגועים, הדקירות, העוני והשחיתות. לכן, אין אני דורש ומטיף מוסר, אלה רק מבקש לשתף אתכם בהגיגי. מכאן, אני אתחיל וכל המצטרף מבורך.
האידיאל שבהקמת מדינת ישראל היה מלווה בתחושת שליחות וגבורה. היהודי ביקש להוכיח לגויים כולם כי ביכולתו ליצור מקום בו אין הבדלים בין דת, גזע ולאום. בדעתו היה נחוש להקים מדינה שתוכל להגן על היהודים מפני הרס וחורבן. הבא וניבחן את ההגנה שמדינת ישראל מספקת לתושביה, לאלה ששמים את מבטחם בה, תוך התמקדות במספר מצומצם של עיקרים: עבודה, כלכלה, רווחה ושיווין.
עבודה: החלוצים החדשים ביקשו לעסוק בחקלאות ובעיבוד אדמתם בכוחות עצמם, ובכך להגשים את האידיאל של עבודה עברית. ברם, לאחר זמן קצר גילו כי הדבר קשה במעט ומכפי שחשבו, ולכן בחרו להסב את גישתם. לא עוד עבודה עברית באופן כללי, אלא התמקדות בתחום הניהול. כיום, היהודים מנהלים את תחום החקלאות, בעוד שאת העבודה בשדה מבצעים ערבים, תאילנדים ושאר עובדים זרים.
כלכלה: על מנת שלא להזדקק להספקת סחורות מהעולם הרחב, החלוצים ביקשו ליצור משק אוטרקי. היינו, הם בחרו להתמודד עם מוצרים בעלי איכות נמוכה, וזאת בתמורה לחירותם הנפשית והכלכלית. כיום, רק עצם אזכור רעיון העבר, מעבירה צמרמורת בגב האומה. שרי האוצר הודיעו זה מכבר כי הכלכלה הישראלית בידיים בינלאומיות. כי קביעת אופי המדיניות הפנימית משפיעה ישירות על ההשקעות זרות, על תמיכה הכלכלית והלוואות הבינלאומיות. לכן, המדיניות המוצהרת של הממשלה קובעת כי עלינו לפעול על פי דעת הקהל העולמית, וזאת תוך התמקדות בהלכי הרוח המאפיינים את ארה"ב.
רווחה: מדינת ישראל קמה על בסיס סוציאליסטי, הדוגל בשיווין ונסמך על הסיסמה הידועה "כל אחד על פי יכולתו וכל אחד על פי צרכיו". כיום לאחר קריסתה של ברית המועצות לשעבר הוכח ללא כל צל של ספק כי הגישה הסוציאליסטית נאיבית ולא פרקטית. מתוך תפיסה זו מנהיגי המדינה נטשו אף הם את הגישה הסוציאליסטית, וביקשו לאמץ גישה תחליפית שתשמש נאמנה את היושבים בציון. נבחרי העם הגיעו לתובנה עמוקה כי הגישה הקפיטליסטית היא המתאימה ביותר. אותה גישה קפיטליסטית מבית מדרשו של אדם סמית הטוען כי "אין אנו מצפים לחסדם של הקצב, מבשל השיכר והאופה, דאגתם לעצמם היא המקנה לנו את סעודתנו. איננו פונים לרגשות אנוש שבהם, אלא לאהבת עצמם, ולעולם אין אנו דנים עימם בצורכינו שלנו, אלא בטובת ההנאה שלהם" .
אם ננתח את התיזה של סמית נמצא, כי הוא דוחה לא רק את הרעיונות הסוציאליסטים, אלא שולל בתכלית אף את רעיונות המוסר והדת. הגישה הקפיטליסטית אינה מעודדת תרומה או סעד. היא שוללת את רעיונות הרווחה דוחה את הנכשל והרעב, ומעודדת את התחרות השוק החופשי. מכאן, אין זה פלא שאזרחים נראים אוספים שארים בפחי האשפה, שרבים מילדינו ישנים רעבים, שהרי לא לכולם צולחת הדרך וכי רבים וטובים נשברים במסע החיים וידם אינה משגת.
שיווין: המסד להקמת המדינה נסמך על אחד העקרונות החשובים לאנושות בכלל, ולעם ישראל בפרט הרעיון הגורס שיווין "ללא הבדל דת, גזע ולאום". רעיון נשגב זה נדרש ביישום מורכב ומסובך היות ובצל מדינתנו הקטנה חיים בצוותה מינים, עמים ודתות רבות. אך, העם היהודי שרבות וארוכות טען כנגד הגויים על שהפלה ורדף אותו נדרש להוכיח את טענתו - כי ביכולתו להנהיג אחרת; כי ישנה דרך טובה יותר, ראויה יותר ואנושית יותר להנהיג אומה.
זה המקשיב לחדשות, או קורא העיתון לא מתרגש כאשר נתקל בכתבה שעיקרה: פיגוע, אונס קטינים, רצח נשים ע"י בעליהם, דקירות צעירים במועדונים, אלימות כנגד זרים, שוד וגזל. אדישותו של זה נובעת מכך שסף התסכול והסבל עולים עם השנים, ולדידו, אף הכתבה המזוויעה ביותר כבר הפכה לעניין שבשגרה.
אלה הניצים שסף הסבל שלהם נסק למרומים מבקשים להתמודד עם הבעיה הנדונה על דרך המלחמה. הדבר היחידי העומד בדרכם הוא בבחינת תיקון דידקטי קטן - לדידם, אין מדובר "במלחמת אחים", אלא מדובר "במלחמת אזרחים". בו ברגע שהמחנות יפנימו את הרעיון דרך החרב תהיה פתוחה בפניהם.
אז בעודכם מנפנפים שלום למנגל, ורגע לפני שנועצים שיניים בסטיק תהרהרו בדברים וחישבו - האם יש לנו על מה לחגוג את יום העצמאות? אני מבחינתי מאמין שאכן הצלחנו להוכיח שאנו מוכשרים יותר מאחרים, רק השאלה העומדת פתוחה היא - במה?